שָׁלוֹם ילְָדוֹת, שָׁלוֹם ילְָדִים
הָאָבִיב הִגִּיעַ וְהַצִּפּוֹרִים שָׁרוֹת,
פֶּסַח כְּבָר בָּא וְאִתּוֹ הַנִּקְיוֹנוֹת,
לֵיל הַסֵּדֶר, הַבֵּיצִים וְגַם הַמַּצּוֹת.
זְמַן לֹא רַב אַחֲרָיו מַגִּיעַ יוֹם הָעַצְמָאוּת,
עִם הַדְּגָלִים, הַשִּׁירִים, הַפָּלָאפֶל וְהַפִּתּוֹת.
הַחֲבֵרִים וַאֲנִי נֶהֱנִים מֵהַיָּמִים הַיָּפִים
וְחוֹגְגִים אֶת הַחַגִּים עִם כָּל הַטְּעָמִים הַמְּיֻחָדִים.
אֵיזֶה יֹפִי טוֹפִי שֶׁהִצְטָרַפְתֶּם אֵלֵינוּ לַהַרְפַּתְקָאוֹת הַחֲגִיגִיּוֹת,
וְשֶׁיִּהְיוּ לָנוּ רַק שְׂמָחוֹת!
קרְִיאָה מהְנַּהָ
שֶׁלָּכֶם, גּוּלִי
